הסיפור המופלא של האפיגנטיקה: למה מה שסבא וסבתא שלך אכלו משפיע על הבריאות שלך?

הפוסט הזה הוא ההזדמנות שלי לספר סיפור מרתק ויוצא דופן, חוצה זמנים, מדינות ויבשות שממחיש לנו כמה עבודה, מחקר וגם טיפת מזל היו דרושים כדי שנדע את מה שאנחנו יודעות ויודעים היום בקליק אחד: למה התזונה וגורמים סביבתיים נוספים עוד לפני ההריון ובמהלכו ובכלל באלף הימים הראשונים, משפיעים על הבריאות שלנו וגם על הבריאות של הדורות הבאים.
הפרק הזה הוא חלק מהרצאה ארוכה יותר שלי בנושא אפיגנטיקה ותזונת אלף הימים.

השנה – 1917. אנחנו באנגליה, בכפר פרסטון שבמחוז הרטפורדשייר במזרח המדינה.

זו שעת בוקר, ומרחוק אפשר לראות דמות רכובה על אופניים.

כשהדמות מתקרבת אלינו, אפשר לראות שזאת אישה גבוהה כבת ארבעים. היעד שלה הוא אחד הבתים בכפר, בו נולד תינוק לפני כמה ימים.

לאישה קוראים את’ל מרגרט ברנסייד, ובזמן שהיא יורדת מעל אופנייה ומנגבת את הזיעה ממצחה בממחטה צחורה, אין לה מושג שהעבודה שלה היא הבסיס למה שאנחנו יודעות ויודעים היום על מה שנקרא תכנות מטבולי ואחת מנקודות הפתיחה של הסיפור המופלא של האפיגנטיקה.

צבא המיילדות של אי. מרגרט

את’ל מרגרט ברנסייד שפגשנו ממש עכשיו, או אי. מרגרט, כפי שאהבה שיקראו לה, נולדה בשנת 1877. כשבגרה, למדה סיעוד ובתחילת המאה העשרים היא הופכת למיילדת. 

בתקופה הזאת, הממשלה מודאגת מהמצב הבריאותי של העם הבריטי ובמיוחד ממצב התינוקות והילדים.

אחד מכל עשרה תינוקות לא שורד עד גיל שנה, המצב התזונתי גרוע ובשנת 1902, כשבריטניה נלחמת בדרום אפריקה את מלחמת הבורים, נדחים 2/3 מהמתנדבים לשירות צבאי בגלל מצב גופני גרוע.

לכן הממשלה מעבירה חוק בשנת 1903 שנקרא “חוק המיילדות”, שמחייב הכשרה ראוייה יותר של המיילדות, כולל למידת קרוא וכתוב.

במסגרת החוק הזה, אי. מרגרט מתמנה להיות המפקחת על המיילדות באזור הַרְטְפוֹרְדְשִיר ובשנת 1911 היא מקימה צוות של מיילדות שמגיעות לבתים של היולדות, מיילדות את התינוקות ומדריכות את האימהות לשמור על הגיינה ולטפל בתינוקות, מעין גירסה ראשונית של אחיות טיפת חלב.

והנה הקטע החשוב: עבור כל תינוק המיילדת מתעדת בכרטיס כמה שיותר פרטים. משקל הלידה, מה קיבל לאכול, מה המצב בבית וכך עד גיל שנה. כשהתינוקות הגיעו לגיל שנה, הכרטיס הועבר למשרד המחוז ואת תוכנו העתיקו לתוך פנקס.

את התינוקות, אם תהיתן, שוקלות המיילדות באמצעות מאזני קפיץ שאי. מרגרט מצליחה לשכנע את פקיד מועצת המחוז לרכוש עבור כל המיילדות במחוז. 60 מאזני קפיץ.

היא נוסעת ברחבי הרטפורדשיר על אופניה כדי לפקח על הצוות שלה ולוודא שהן מתעדות כראוי את הפעולות שלהן. היא גמעה באופניה כ-4700 ק”מ בשנה.

התיעוד הזה נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה, גם במהלך מלחמת העולם השניה ונפסק רק כשהוקמה בשנת 1948 מערכת הבריאות הלאומית של בריטניה, ה-NHS.

מאז, הפנקסים נשמרו בארכיון בבניין ציבורי וצברו אבק.

המירוץ הבלתי ייאמן אחרי רישומי לידות מתחילת המאה העשרים

בתחילת שנות השמונים, הרופא והאפידימיולוג הבריטי דייויד בארקר עבד על “אטלס תמותה ממחלות נבחרות באנגליה ובוויילס 1968-1978” ובמהלך העבודה הוא שם לב לכך שהאזורים במדינה עם התחלואה הגבוהה ביותר במחלות לב היו האזורים העניים ביותר.

זה נראה לו מוזר, כיוון שמחלות לב נחשבו כמחלה של שפע, ובכלל, היה מקובל לחשוב שמחלות כרוניות שונות, כולל מחלות לב, הן תוצאה של אורח החיים בגיל הבוגר.

כשבארקר בדק יותר לעומק, הוא גילה שחמישים שנה קודם לכן (כלומר, בין השנים 1918 ל-1928) האזורים האלה היו גם עם האחוזים הגבוהים ביותר במדינה של תמותת תינוקות.

בארקר שאל את עצמו: איך עוני קשור לאחוזים גבוהים של תמותת תינוקות ומחלות לב בשלב מאוחר יותר בחיים?

הוא חשד שהקשר נובע מאיזושהי פגיעות שהתחילה בילדות.

פחות או יותר באותו זמן, בסוף שנות השבעים, רופא נורבגי בשם אנדרס פורסדאהל פרסם דו”ח שהתבסס על נתונים סטטיסטיים שאף הם מצאו קשר בין עוני בילדות לבין מחלות לב בבגרות. גם הוא חשד שמצב סוציו אקונומי נמוך בילדות יצר פגיעות ארוכת שנים וסיכון גבוה לבריאות רעועה.

אלה היו תצפיות, אבל לא היתה הוכחה.

בארקר רצה לבדוק אנשים עם מחלות לב מהאזורים האלה ולבדוק את הנתונים שלהם כשהיו תינוקות. אבל איך הוא יכול להשיג נתונים כאלה?

בארקר ידע שהיו רישומי לידות במדינה והוא יצר קשר עם כל המשרדים המקומיים בבריטניה בחיפוש אחריהם, אבל ללא הצלחה, עד שקיבל מענה ממחוזר הרטפורדשיר, שם מצאו את הפנקסים הישנים חבויים מתחת למדרגות.

הם הכילו נתונים על לידות של אלפי ילדים בין השנים 1911 ל-1945, דפוסי הגדילה שלהם, מה קיבלו לאכול עד גיל שנה וגם הערות על התינוקות, האימהות ועוד כל כך הרבה פרטים אישיים עד שהרשויות סרבו להעניק לבארקר גישה למידע.

למרבה המזל, בארקר, שנולד ב-1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נזכר שאמו נמלטה עימו לכפר מאץ’ הדהאם בהרטפורדשיר בזמן מתקפת הבליץ הגרמנית על לונדון, ושם, בשנת 1943, נולדה אחותו. למעשה, היא היתה אחת מהתינוקות ששמותיהם מופיעים בפנקסים האלה.

כשהפקיד הבין שבארקר קשור אישית לפנקסים והיה לו ברור שלא יפר את הפרטיות של אמו, הוא אישר גישה לנתונים, שהועברו לאוניברסיטת סאות’המפטון והוכנסו למחשב.

ההיפותיזה של בארקר באה לעולם

כעת העבודה היתה לאתר את הגברים והנשים שהופיעו ברישומים, לבדוק מי הלכו לעולמם ומי עדיין בחיים ומעוניינים להשתתף במחקר בו יבדקו אותם ויראיינו אותם לגבי הבריאות הנוכחית שלהם.

בזכות הפנקסים, בארקר וצוותו איתרו 15 אלף אנשים שנולדו באזור לפני 1930, 3000 מתוכם כבר מתו, מחצית מהם ממחלת לב, אחוז גבוה מהאחוז הממוצע באוכלוסייה.

בארקר והצוות שלו גילו שהסיכון להתקף לב קטלני אצל אנשים ששקלו 2268 גרם בלידה ומטה היה גבוה יותר מאשר הסיכון של אנשים ששקלו יותר מ-2268 גרם בלידתם.

התוצאה הראשונה של המחקר הזה היתה מה שידוע היו כהיפותיזה של בארקר, שהתפרסמה בכתב העת הרפואי הנחשב לאנצט בשנת 1986.

על פי ההיפותיזה של בארקר, תת תזונה במהלך ההריון או בשנה הראשונה לחיים משנה לצמיתות את מבנה הגוף ותפקודו וגורמת למחלות לב.
עם השנים, המושג התרחב לכך שתנאים סביבתיים, כולל מצב תזונתי, בשלבים מוקדמים של החיים, משפיעים על הבריאות לטווח הארוך ולא רק על בריאות הלב, אלא גם על מחלות מטבוליות כמו סוכרת, סרטן, מחלות נפש ועוד. כל מה שנקרא מחלות לא מידבקות או בקיצור NCD – Non Communicable Diseases.

פעם קראו להשערה הזאת “תכנות עוברי” אבל היום יודעים שההשפעה ממשיכה גם אחרי הלידה ולכן נקראת “תכנות מטבולי” או “מקורות התפתחותיים של בריאות וחולי”.

ההשערה הזאת היתה מהפכנית לתקופתה ולכן התקבלה בחשדנות ובספק. מומחים רבים ניסו להפריך אותה, אבל בסופו של דבר חלק מהם הפכו לשותפים של בארקר למחקרים שרק חיזקו אותה עוד יותר, אחד מהם מתבסס גם הוא על נתונים יקרים מפז שהתגלו די במקרה.

תקופת הרעב ההולנדי

בתחילת שנות התשעים, מתחילים לבנות ליד אמסטרדם מרכז רפואי חדש במקום בו נמצא בית חולים בן כ-300 שנה ושמו וילהלמינה גסטהויס. בית החולים הזה נבנה במאה ה-17 כבית חולים לטיפול בחולי דבר ובזמן מלחמת העולם השנייה שימש כבית יולדות. מתברר שגם בעיצומה של המלחמה, כל יולדת זכתה שם לרישום של מאפייני ההריון שלה, הלידה, משקל הלידה של התינוק ופרטים נוספים לגביו. הרישומים האלה אוחסנו בעליית הגג של המבנה (וגם זה היה מזל גדול, כי בדרך כלל רשומות רפואיות בהולנד נשמרו ל-15 שנים בלבד) ונמצאו בתחילת שנות התשעים והועברו לארכיון העיר אמסטרדם.

זה היה אוצר, מכיוון שנכללו שם נתונים על תינוקות שנולדו סביב אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה של הולנד, תקופת הרעב ההולנדי.

לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הנאצים כפו אמברגו מזון על אזור גדול במערב הולנד, כולל אמסטרדם ואוטרכט החל מאוקטובר-נובמבר 1944. הרכבות לא יכלו להגיע וגם התעלות קפאו כיוון שזה היה חורף קשה מאוד, לא הגיע מזון והתושבים במערב הולנד סבלו מרעב.
האמברגו נמשך עד תום מלחמת העולם השניה, בתחילת מאי 1945.
הקצבת המזון ירדה מ-1800 קלוריות ליום ב-1943
ל-1400 באוקטובר 1944
לפחות מ-1000 קלוריות בנובמבר 1944
ובשיא הרעב – מדצמבר 1944 ועד תחילת מאי, היתה ההקצבה בת 400-800 קלוריות.
ההולנדים בייאושם, יצאו אל האזורים הכפריים וחפרו באדמה כדי לאכול פקעות של צבעונים. ביניהם היו גם נשים בתחילת הריון, באמצע ההריון ובסוף ההריון.
עם נצחון בעלות הברית, הרעב נפסק בבת אחת וביוני 1945 עמדו ההקצבות כבר על למעלה מ-2000 קלוריות.

בניגוד לתקופות אחרות של רעב בהיסטוריה, לתקופת הרעב ההולנדי יש מאפיינים ייחודיים:
1. הרעב נכפה על אוכלוסייה שקודם לכן היתה במצב תזונתי טוב וקיבלה מספיק מזון
2. הרעב נכפה על אוכלוסייה מוגדרת – תושבי מערב הולנד
2. הרעב התחיל בפתאומיות והסתיים בפתאומיות
3. הרעב היה קצר מכדי לכסות תקופה של הריון שלם, לכן יש עוברים שנחשפו לרעב בשלבים שונים של ההריון

תוצאות מחקר הרעב ההולנדי

לדייוויד בארקר נודע על הרישומים משיחה עם גינקולוג הולנדי, והוא התחיל לעבוד עם חוקרים וחוקרות על הנתונים האלה במה שהתפרסם אחר כך בשם “מחקר הרעב ההולנדי”. החוקרת הראשית היא טסה רוזבום שסבתה היתה אחת מהנשים ההרות בתקופת הרעב. המחקר התחיל בשנת 1994.

אגב, בשנות הארבעים והשישים התפרסמו מחקרים על הרעב ההולנדי, אבל אז לא ידעו על הרישומים המדוייקים מווילהלמינה גסטהויס.

גם כאן, ביצעו עבודת נמלים באיתור התינוקות שנולדו בוילהלמינה בין 1 בנובמבר 1943 ל-28 בפברואר 1947, כדי שיוכלו להשוות בין אנשים שחוו רעב לבין אנשים שנולדו לפני תקופת הרעב ואחרי שהסתיים. הצליחו לאתר 2414 אנשים, שהיו אז בני חמישים ואפשר היה לבדוק איתם אם אכן ההיפותיזה של בארקר נכונה: האם הרעב ברחם גרם להם להיות פחות בריאים מאשר אנשים שנולדו לפני שהרעב התחיל או נהרו אחרי שהרעב הסתיים. חילקו  אותם לפי השלב בהריון בו נחשפו לרעב ברחם אמם וממשיכים לעקוב אחריהם גם היום, וגם אחרי הילדים והנכדים שלהם.

הממצאים של המחקר הזה מדהימים.

כל האנשים שחוו רעב ברחם אמם, ללא קשר לשלב ההריון בו נחשפו, סבלו משכיחות גבוהה יותר של סוכרת, אבל חשיפה לרעב בשליש הראשון היתה הפוגעת ביותר והאנשים האלה היו עם שכיחות גבוהה פי 2 יותר לסוכרת בהשוואה לאנשים שנולדו לפני שהרעב התחיל או נהרו אחרי שהוא הסתיים, פי 2 יותר לסכיזופרניה, פי 3 יותר מחלות לב ואצל הנשים פי 5 יותר סרטן שד. חשיפה לרעב בשליש השני הגבירה את הסיכון למחלות נשימה חסימתיות וחשיפה לרעב בשליש השלישי הגבירה את הסיכון ללחץ דם גבוה.

עוד עדויות שתומכות בהיפותיזה של בארקר הגיעו מפינלנד. חוקר בשם ג’ונה אריקסון רצה להוכיח שבארקר טועה והשתמש לשם כך ברישומי לידות שהיתה לו גישה אליהם. גם זה קרה בתחילת שנות התשעים. בפינלנד יש מערכת בריאות מצוינת ותיעוד קפדני של התושבים מהלידה ועד גיל 11, לא רק עד גיל שנה כמו הנתונים מהרטפורדשיר. לתדהמתו, אריקסון גילה שבארקר צודק והוא פנה אליו לשיתוף פעולה. הנתונים האלה איפשרו לדעת אם אנשים שבשנות התשעים היו עם מחלות לב וכלי דם, שבץ או סוכרת גדלו והתפתחו באופן שונה בילדות מאלה שהיו בריאים, וזאת בדיוק היתה המסקנה.
מהנתונים של פינלנד עלה שהשכיחות הגבוהה ביותר של מחלות לב היתה אצל גברים שנולדו במשקל נמוך, אבל שעלו במהירות במשקל בילדותם.

יש עוד מחקרים רבים שקצרה היריעה מלדבר עליהם כאן.

לא רק אמא משפיעה – הרעב בסין

אז עד כה הבנו שתת תזונה של נשים במהלך ההריון פוגעת בהתפתחות התקינה של העובר ומגבירה את הסיכון למחלות שונות בגיל מבוגר. ראינו גם שעלייה מהירה במשקל בילדות אצל תינוקות שנולדו במשקל נמוך מגבירה את הסיכון למחלות לב בגיל מבוגר.

אבל האם הכל נובע מהאמא? האם לאבא אין שום השפעה?

מתברר שיש ועוד איך.

נעבור לסין. בסוף שנות החמישים החליט הרודן הסיני מאו טסה טונג להפוך את סין למתועשת תוך זמן קצר. התוכנית נקראה “הקפיצה הגדולה קדימה” וכך הכריחו את התושבים לעבוד בתעשייה ולצמצם את החקלאות. זאת היתה טעות מרה שעלתה בחייהם של מיליונים.

בין השנים 1959 ל-1961 שרר רעב גדול בסין שמתו ממנו לפחות 30 מיליון איש.

במחקר שנערך 50 שנה לאחר מכן, השוו את בריאותם של אנשים שנחשפו לרעב ברחם אמם לאנשים שלא נחשפו ונולדו באותן שנים ומצאו תוצאות דומות מאוד לתוצאות של מחקר הרעב ההולנדי.
במחקר אחר שפורסם בשנת 2017 מצאו שאנשים שרק האבות שלהם נחשפו לרעב ולא האמהות היו עם סוכר גבוה בדם בשכיחות דומה לאנשים שרק האמהות שלהם נחשפו לרעב. כלומר, יש כאן השפעה גם של האבות.

גם סבא משפיע – החיים הקשים בצפון שבדיה

ועכשיו לשבדיה. אוברקאליקס היא עיר בצפון שבדיה, שתנאי המחייה שם מאתגרים. יש שנים טובות עם שפע תוצרת חקלאית שאפשר לשמור ממנה רזרבות לחורף, ויש שנים פחות שופעות במהלכן אנשים רעבו בחורף כי לא היה להם מספיק אוכל. ד”ר לארס אולוב ביגרן, מומחה בריאות מונעת ממכון קרולינסקה ויליד אוברקאליקס התחיל להתעניין בהיסטוריה המקומית ותהה אם המעגל של שפע ורעב השפיע על הבריאות.
בזכות תיעוד של מצב החקלאות בסוף המאה ה-19, ביגרן זיהה 99 אנשים ועקב אחרי ההיסטוריה שלהם 2 דורות אחורה. הוא מצא שגברים שהסבים שלהם חוו שפע בדיוק לפני שהגיעו לבגרות מינית, בתקופה שבה תאי הזרע מתחילים להיווצר, מתו 6 שנים מוקדם יותר מאלו שהסבים שלהם חוו רעב באותו שלב התפתחותי. זה רמז נוסף לכך שמידע כלשהו עובר גם דרך קו התורשה האבהי ומשפיע על בריאות הנכדים.

גם במחקר ALSPAC שנערך באנגליה ועוקב אחרי משפחות משלב ההריון בשנת 1991 ובעיקר אחרי הילדים שנולדו, וממשיך לעשות זאת עד היום, מצאו שאבות שעישנו סביב תחילת הבגרות המינית, הילדים שנולדו להם לימים היו עם שכיחות גבוהה יותר של השמנה. 

יותר מדי יכול לפגוע

המחקר של אוברקאליקס מראה שלא רק רעב יכול להשפיע לרעה אלא גם עודף של תזונה.

גם אם אוכלים הרבה קלוריות, עדיין זה לא אומר שמה שאוכלים מספק את כל הוויטמינים והמינרלים. זה מה שנקרא “קלוריות ריקות”. מזון מהיר, ג’אנק פוד, שעשיר בעמילן או בסוכר, בשומן ובמלח אבל אין בו כמעט ויטמינים, מינרלים או נוגדי חימצון מהצומח. ואם התזונה כולה או רובה מבוססת על זה, אנחנו מקבלים מצב של High calorie malnutrition, תת תזונה עם הרבה קלוריות. ואם המצב הזה קורה בהריון, אי אפשר לספק לעובר את מה שצריך והתגובה ברחם יכולה להיות אותה תגובה כמו במצב של רעב.

עוד מצבים שמונעים מהאם לספק לעובר את רכיבי התזונה שהוא זקוק להם הם סוכרת הריון לא מאוזנת, שמשפיעה על הרכיבים שעוברים לעובר וגם גורמת לעודף תזונה שמעודדת גדילה רבה מדי או בעיות בשליה כתוצאה, למשל, מרעלת הריון, כיוון שהשלייה מעבירה את רכיבי התזונה ומגינה במידה מסויימת מפני חשיפה לרעלים. אם השליה אינה תקינה, התזונה של העובר אינה תקינה וההשפעה יכולה להיות גם כמו במצב של רעב.

 אבל איך הסביבה יכולה להשפיע על הבריאות של העובר בבגרותו ואיך זה יכול לעבור גם לדורות הבאים?

קודם כל, דרך השפעת התזונה ברחם על גודל האיברים הפנימיים – אם לאישה אין תזונה נאותה בהריון, גם לעובר אין. במהלך ההריון האיברים הפנימיים גדלים ומתפתחים, אבל אם אין מספיק משאבים, צריך לבצע סדרי עדיפוית. האיבר שהכי חשוב לשמור עליו הוא המוח והעובר בזמן שהוא ברחם לא צריך את הכליות והריאות כדי לשרוד, כי הוא מקבל חמצן דרך השלייה וחבל הטבור והפסולת גם מפונה דרך השליה. אז הכליות מכילות פחות תאים, הריאות מכילות פחות תאים ועוד.
פתולוג אמריקאי בשם פרופסור ריצ’רד נאייה פרסם בשנת 1973 מחקר תוצאות ניתוח גופות של 500 תינוקות שמתו בלידה ומצא שאיברים חיוניים היו קטנים יותר בהשוואה לסטנדרט ככל שהאם עלתה פחות במשקל בהריון. כך, נולד תינוק שמסוגל לשרוד בסביבה של מחסור, אבל אם הוא נולד לסביבת שפע (או מהגר אליה בשלב מאוחר יותר בחיים) יש חוסר התאמה בין היכולת של הגוף להתמודד עם עודפים של סוכר, שומן ומלח לבין התזונה בפועל ומכאן צומחת תחלואה וסיכון גבוה יותר לסוכרת, ללחץ דם גבוה (הכליות מווסתות את לחץ הדם, הכבד מווסת את רמת הכולסטרול, הלבלב מייצר אינסולין. אם יש בהם פחות תאים, כל התהליכים האלה מתבצעים פחות טוב).
בנוסף, יש השפעה אפיגנטית.

מה זה אפיגנטיקה

אפיגנטיקה היא שינויים בביטוי של הגן ללא שינויים ברצף של הדנ”א. אפי = מעל.
והשינויים האלה יכולים לעבור לתאים חדשים גם כשהתא מתחלק.

הגנים שקיבלנו מההורים שלנו לא משתנים, אבל אפשר להשפיע על הפעלה או השתקה של הגנים. דמיינו קבוצת כדורסל. על המגרש משחקים חמישה שחקנים, אבל הקבוצה מונה עשרה או אחד עשר שחקנים, כך שחלק מהשחקנים משחקים וחלק יושבים על הספסל. הגנטיקה היא כמו קבוצת כדורסל  והאפיגנטיקה היא המאמן, שמחליט מי יישב על הספסל ומי ישחק.

חשבתם פעם על זה שכל התאים בגוף שלנו מכילים את אותו דנ”א, ובכל זאת יש סוגים שונים של תאים והם מתפקדים בצורה שונה: תא כבד שונה מתא שריר ושניהם שונים מתא עצב. למה?

כי בכל תא פועלים גנים אחרים ומושתקים גנים אחרים.

בגרעין התא שלנו יש למעלה מ-2 מטר של דנ”א וכל האורך הזה, כמו גובה של שחקן כדורסל, חייב להידחס לתוך גרעין בקוטר שקטן ממנו פי 200 אלף – 10 מיקרומטר. הדרך היחידה שבה זה יכול לקרות תהיה במבנה מאוד מסודר: הדנ”א כרוך סביב חלבונים שנקראים היסטונים כמו חוט שכרוך סביב סליל.

כדי שגן יהיה פעיל, הוא צריך להשתחרר מהסליל כדי שיהיה נגיש ליצירת רנ”א. ואם הוא כרוך בקפידה, הוא לא פעיל. ויש חומרים שנקשרים לדנ”א או לחלבונים שהוא כרוך סביבם ומאפשרים שחרור או מונעים אותו.

החומרים האלה יכולים להגיע מהתזונה – למשל הוויטמינים חומצה פולית, כולין ובטאין מעבירים חומר בשם מתיל שנקשר לדנ”א. חומרים משפיעים אחרים יכולים גם להגיע ממזהמים או שתגובת סטרס יכולה להשפיע על חומרים שייקשרו לדנ”א.

חומרים מהסביבה בכלל ומהתזונה בפרט יכולים להשפיע על הגנים שלנו, להפעיל או להשתיק אותם.

החוליה המקשרת בין התורשה שלנו לסביבה היא האפיגנטיקה: חומרים מהסביבה משפיעים על הדרך בה הגנים שלנו פועלים.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשפעה אפיגנטית של מזון היא הדוגמה של מלכת הדבורים: מלכת הדבורים זהה גנטית לדבורים הפועלות, אבל מכיוון שבהיותה זחל היא קיבלה מזון מיוחד, מזון מלכות, היא מתפתחת אחרת – גם פוריה, גם גדולה יותר וגם חיה זמן רב יותר.

זה בצורה מאוד פשטנית. יש עוד מנגנונים של אפיגנטיקה שלא ניכנס אליהם.

אפיגנטיקה, הלכה למעשה

היום בזכות התפתחות חקר האפיגנטיקה, יש לנו הרבה יותר מידע שיכול לאשר ברמת הדנ”א את ההשפעה של התזונה בהריון על התפתחות העובר.

למשל, במחקר הרעב ההולנדי, מצאו שאנשים שנחשפו לרעב ברחם אמם היו עם שינויים אפיגנטיים בגן מסויים לעומת אחיהם בני אותו מין שלא נחשפו לרעב.

ויש גם השפעה של המצב לפני ההריון:

מצאו שינויים אפיגנטיים בקרוב ל-4000 גנים בתאי זרע של גברים לאחר שעברו ניתוח בריאטרי, במיוחד בגנים שקשורים בבקרה של התיאבון.

במחקר אחר מצאו הבדלים אפיגנטיים ב-5000 גנים אצל ילדים שנולדו לאותה אמא, לפני ואחרי שעברה ניתוח בריאטרי. הגנים קשורים לבקרה של גלוקוז, תהליכי דלקת, סוכרת ומחלות אוטואימוניות.

יש לנו היום גם יותר מידע שמאשר את ההעברה הבין דורית של השפעות אפיגנטיות.
באופן אישי, כשנחשפתי לידע הזה, אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה ה”למה” שלי. אני רוצה לעזור לדורות הבאים להיות בריאים יותר.

אפקט 100 השנים

ב”שנות ביצית” אנחנו קיימים מאז שאמא שלנו היתה עובר ברחם של סבתא והביציות שלה נוצרו לראשונה.
כך שמי שמגיע לגיל 70 הוא בעצם בערך בן 100 ב”שנות ביצית”, לפי פרופ’ קנט תורנבורג, רופא נשים ומיילד שחוקר שנים את השפעת התזונה בהריון על התפתחות העובר והילד. הוא גם טבע את המונח “אפקט 100 השנים”.
המשמעות היא, שהחומר הגנטי שיצר אותנו – גם מצד האם וגם מצד האב, מעוצב זמן רב עוד לפני שנפגשו הביצית והזרע שיצרו אותנו.

איך זה קורה?
כבר בלידתה קיימות בשחלות של התינוקת כל הביציות שאי פעם יהיו לה, כולל אלה שיופרו ויהפכו להיות הילדים שלה. הביציות הללו נוצרו והוזנו בזמן שהיא התפתחה ברחם של אמה. כך שהמזונות שהסבתא שלך צרכה, האוויר שנשמה והסטרס שחוותה בזמן שהיתה בהריון הותירו חותם תמידי על הביצית שממנה נוצרת. גם תא הזרע שממנו נוצרת נושא איתו השפעות, חלקן נובעות ממה שקרה ברחם, כשהתפתחו התאים מהם נוצרו שנים מאוחר יותר תאי הזרע, וחלקן נובעות מהתזונה שהיתה לאבא שלך כשהיה לפני גיל ההתבגרות.
כלומר – לנכדים בריאים יש חוב בריאותי לסבים וסבתות בריאים. הבריאות שלנו גם נטועה בעבר וגם עוברת, כמורשת, לילדים ולנכדים שיהיו לנו. הבריאות שלנו לא התחילה איתנו ולא תסתיים איתנו.

לסיום

אין לנו הרבה שליטה על אירועים חיצוניים שגורמים לנו לסטרס או על האוויר שנושמים, יש לנו הרבה יותר שליטה על מה שנאכל. יש לנו אחריות אדירה ואפשר בהחלט להילחץ מזה, אבל יש לנו גם כוח ושליטה להשפיע על הבריאות של הדור הבא.

אז בואו נעביר לילדים ולנכדים שלנו את המורשת הבריאותית הכי טובה שרק אפשר. 

אי. מרגרט הלכה לעולמה בשנת 1953 ושישים שנה לאחר מכן, בשנת 2013, הלך לעולמו דייוויד בארקר, העבודה שהשקיעו הובילה לפריצת דרך מדעית שתעזור לנו לעזור לדורות הבאים להיות בריאים יותר.

רוצים לדעת עוד?

אם תרצו לדעת עוד על הנושא המרתק הזה, בעיקר ברמה מקצועית מדעית, אני ממליצה על הקורס Epigenetic control of gene expression שהוא קורס חינמי בקורסרה ועל הספר You are what your grandparents ate.

ואם תרצו להזמין אותי להרצות בנושא, צרו קשר.

מוזמנות ומוזמנים גם להאזין לפוסט הזה שהוא פרק 3 בפודקאסט שלי: