עוד משהו שיכול לעניין אותך
כדאי לקרוא
פוסטים אחרונים
אובחנת עם סוכרת הריון? מזמינה אותך להדרכה שלי
הצילו! יש לי סוכרת הריון!
הדרכה אינטרנטית עד שתגיעי לדיאטנית
דווקא אינסטגרם, הרשת החברתית שלפי מחקרים הכי פוגעת לנו בדימוי הגוף, יכולה לעזור לנו לחזק את דימוי הגוף. זה קורה בזכות נשים בכל הגדלים שמתעדות את הגוף שלהן ומהוות אלטרנטיבה למודל היופי הבלתי אפשרי. שוחחתי עם המובילה שבהן, טובה לי.
כשהייתי בת 12, תליתי בחדר פוסטר שתלשתי מ”מעריב לנוער”. זאת הייתה פרסומת למותג בגדים שהייתה בו בחורה עם חולצת בטן, מכנסים קצרים וגוף מושלם. הפוסטר היה מצויר אבל העובדה שהאישה הזאת בכלל לא קיימת במציאות, לא חילחלה למודעות שלי. רציתי להיראות בדיוק כמוה ולא הבנתי שזה בלתי אפשרי. אילו היו מראים לי מודלים אחרים לחיקוי והשראה היו נחסכים ממני הרבה כאבי גוף ונפש.
אבל אם חשבתי שגיל ההתבגרות היה קשה, באו ההריון והתקופה שאחרי הלידה וגרמו לי להבין, שהגוף שלנו משתנה במהירות עצומה. אחרי הלידה הראשונה לא היה לי מושג שתישאר לי בטן, שיהיו עודפי עור, וגולת הכותרת – ה”מדף” שמעל הצלקת של הניתוח הקיסרי. אחרי לידה, המודלים היחידים שלנו הם תמונות של סלבס ממדורי הרכילות, אין לנו באמת מודל להתייחס אליו. המסר של החברה הוא “תחזרי לעצמך“.
כשהייתי בת 12 לא היו רשתות חברתיות, ואני שואלת את עצמי לפעמים איך הייתי מגיבה לחשבונות אינסטגרם של נשים “מושלמות” אילו היו קיימים אז. כנראה שהתוצאה הייתה דומה למחקר שפירסמה ב-2017 האגודה המלכותית הבריטית לבריאות הציבור. המחקר, שנערך על בני 14-24 בבריטניה, מצא שרשתות חברתיות מגדילות תחושת דיכאון ושהרשת החברתית שנחשבת לבעלת ההשפעה השלילית ביותר על דימוי הגוף היא אינסטגרם.
אבל, באופן אולי פרדוקסלי, דווקא האינסטגרם יכול לעזור לנו, כי לראשונה אפשר לראות (ולא רק בו, גם בפייסבוק) תמונות של נשים בכל הגדלים, כמוני וכמוך, שמצלמות את עצמן בהריון ואחרי הלידה. התמונות האלה לא יופיעו בשום עיתון או מגזין. נשים מתעדות את הבטן, סימני המתיחה, הקפלים, עודפי העור ואת מסתכלת על עוד אחת, ועוד אחת ומבינה שאת לא לבד. כולן עוברות את זה. זאת המציאות, לא פוטושופ ולא יצירה. בעיני יש לזה אפקט מרפא – זה המודל שצריך להיות לנו כדי שתהיה לנו חמלה כלפי עצמנו וכדי שנזין את עצמנו באוכל בריא ולא כדי להעניש את עצמנו.
אחת הנשים שעושות את זה הכי טוב, היא הבלוגרית ויוצרת התוכן טובה לי (Tova Leigh). טובה (43) היא ישראלית שמתגוררת בלונדון ב-13 השנים האחרונות, אמא ושחקנית בהכשרתה. היא משתפת על בסיס יומיומי את 791 אלף העוקבות והעוקבים שלה בדף הפייסבוק ו-116 אלף באינסטגרם, את התובנות שלה בנושאים של נשיות ואימהות ויוצרת סרטונים עם המון הומור שמדגישים את ההבדל בין המודל ה”אידיאלי” למציאות ולאמת.
נחשפתי לראשונה לעבודה של טובה כשהעלתה תמונה של “מאחורי הקלעים של הסלפי המושלם” וכתבה “זה אמיתי, עם בטן-האמא, הצלוליט, תחתוני הסבתא ואפס רווח בין הירכיים. לא הגוף הסקסי המושלם לפי מודל מוכתב אלא נפלא בחוסר השלמות שלו, כי הוא אמיתי והוא שלי. בפעם הבאה שתראו תמונה מושלמת באינסטגרם או בפייסבוק שתגרום לך להרגיש רע, תזכרי את זה. מדיה חברתית מלאה בשיט. את יפה כמו שאת ואין משהו יותר סקסי מלהיות אמיתית”.
וכשחשבתי על האינסטגרם כמקור להשראה לדימוי גוף חיובי, היה לי ברור שאני רוצה לראיין את טובה 🙂
הייתי סקרנית מאוד לשמוע מה יש לה לומר. קבענו שיחת ווטסאפ שנשארה איתי כמה ימים טובים גם אחרי שהסתיימה:
איך הגעת לעשות את מה שאת עושה בנושא דימוי גוף?
כשהייתי צעירה, היו לי ממש בעיות של דימוי גוף. הדיאטה הגדולה הראשונה שלי היתה בגיל 15, וכשאני מסתכלת עכשיו על תמונות, אני לא מבינה בכלל למה עשיתי את זה, כי הייתי ממש במשקל בריא, רקדתי בלט והייתי ילדה ממוצעת. אבל משהו כבר בגיל כזה צעיר היה כל כך עמוק, בין אם זה כי אנחנו חיים בעולם שבו כל הזמן מדברים על דיאטות וכל הזמן רואים את הגוף המושלם שצריך להיות וגם אמא שלי התמודדה עם הרבה בעיות משקל מאז הלידות ותמיד היתה בדיאטה, כך שתמיד זה היה בבית שלי. הדיאטה שעשיתי בגיל 15 היתה מאוד רצינית, פשוט לא אכלתי. הייתי אוכלת 2 קוביות שוקולד ביום או קרטיב קרח ביום. משהו מטורף. ירדתי המון במשקל ואחרי כמה חודשים הפסיק לי המחזור. אז קלטתי את מה שאני עושה ומאוד נבהלתי, פחדתי שלא אוכל להביא ילדים אז הפסקתי עם זה.
“האוכל הפך להיות האויב שלי”
אחרי כמה חודשים המחזור חזר, אבל משהו בחוויה הזאת ממש שינה משהו בראש שלי כשהבנתי שאני יכולה לשחק עם המשקל והאוכל הפך להיות האויב שלי. תמיד כשהסתכלתי במראה הבטן לא היתה מספיק שטוחה, הציצי לא היה מספיק מורם והתחת לא היה מספיק עגול והזרועות עבות מדי. ואז שנים לאחר מכן, כשנעשיתי אמא והגוף השתנה עוד פעם השינויים האלה היו אפילו עוד יותר קיצוניים. עברתי שני ניתוחים קיסריים ויש את הצלקת וה”מדף” ואפילו הלכתי להתייעץ עם מנתח פלסטי שאמר לי שלא משנה כמה ארד משקל, רק אם אעשה מתיחת בטן זה לעולם לא יחזור להיות מה שזה היה. אבל משהו השתנה בגיל ארבעים.
“אני בטריפ אדיר מאז גיל 40”
אני קוראת לזה “משבר אמצע החיים”, אבל האמת היא שזה היה ממש התעוררות. אני בטריפ אדיר מאז גיל 40, דברים התחילו להשתנות, ועכשיו אני בת 43 והשנה האחרונה הייתה שנה מדהימה של גילוי עצמי. אחד מהדברים העיקריים היה בהקשר של דימוי גוף, וזה דווקא התחיל ממקום אחר לגמרי: שמתי לב שבתוך התהליך של האימהות איבדתי את המיניות שלי וזה היה משהו שמאוד היה חשוב לי להחזיר. זה לא קשור כל כך במראה החיצוני, למרות שהרבה פעמים נראה שזה קשור, כי מן הסתם כשאת מרגישה שאת לא אטרקטיבית את מרגישה פחות סקסית ולא בא לך וכל זה, אבל החלטתי שמה שמאוד חסר לי זה להזיז את הגוף שלי. אז פחות התמקדתי באיך נראה הגוף שלי ויותר באיך הגוף שלי מרגיש, והתחלתי פשוט לזוז.
“פתאום קלטתי שאני חזקה”
התחלתי שיעורי ריקוד על עמוד. בהתחלה זאת הייתה חוויה קצת טראומטית כי כולן שם בשיעור בנות עשרים, נראות כמו דוגמניות של ויקטוריה’ס סיקרטס ואת מעל גיל ארבעים, עומדת שם באור הפלואורסצנט וכל הצלוליט מתנודד לו… החלטתי שאני הולכת על זה! ושאפילו שזה כאילו מגוחך שאני שם, אני לא מרימה ידיים. ובאמת, אחרי כמה חודשים, הגוף התחיל להתחזק. אז זה לא שירדתי במשקל ולא שמשהו השתנה מבחינה חיצונית, אבל משהו פתאום בהערכה לגוף ומה שהוא מסוגל לעשות התחיל באמת לשנות את איך שאני רואה את עצמי.
פתאום קלטתי שאני חזקה, ושאני אמנם לא מידה 0 אבל יש משהו קצת חינני באיך שאני זזה ופתאום האגן התחיל לזוז וחזרה התחושה הזאת של המיניות וחזרה התחושה הכיפית וזאת היתה ממש ההתחלה של התהליך מבחינתי. במקביל, עשיתי המון עבודה על איך אני מסתכלת על אוכל.
“היום אני כבר לא נשלטת על ידי אוכל”
קלטתי שהמון פעמים אני חיה ב”לא” “אסור לך” “את לא יכולה” “זה משמין” “זה לא בריא” “זה יילך ישר לירכיים”, ואני חושבת שלחיות ב”לא” זה נורא, כי את במאבקים פנימיים כל הזמן. ולקח לי המון זמן בתהליך ארוך להגיע לאיפה שאני היום, לאמונה שאין “לא” ושאני יכולה לאכול מה שאני רוצה, שזה עניין של בחירה, ושהאוכל הוא לא אוייב. היום אני כבר לא נשלטת על ידי אוכל. גם הסיטואציות שבהן אני אוכלת את האכילה הרגשית הזאת פחתו מאוד, כי פתאום קלטתי למה אני עושה את זה. כך שזה היה תהליך משני כיוונים, אחד היה הגוף, והשני היה האוכל.
“החלטתי שאני רוצה גם לחשוף את זה וגם לחגוג את זה”
והיום, קלטתי שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על איך אני נראית, כמה אני שוקלת וכל זה ודברים השתנו. היום, זה לא שאני גאה ב”מדף” של הניתוח הקיסרי כי הוא מזכיר לי שהבאתי ילדים והם בריאים ומוצלחים ועברתי את הדבר הזה ואני כאן כדי לספר. זה לא זה, למרות שאני יודעת שהרבה נשים מתחברות למקום הזה. אני חושבת שזה סקסי בטירוף. היום אני הולכת עם הג’ינס הצמוד והחולצה בפנים והבטן בולטת ככה החוצה ואני חושבת שזה סקסי בטירוף, כי מה שאנחנו שוכחים זה שכמו שאנחנו משתנות מבפנים עם השנים, אנחנו גם משתנות מבחוץ וזה פשוט תהליך של צמיחה וגדילה וכל אישה משתנה אחרת. יש נשים שכן חוזרות לבטן שטוחה אבל גם הן, יש משהו בגוף שלהן שלא אותו דבר כמו שהיה בגיל 20. אולי לא רואים את זה מבחוץ, אבל זה בלתי נמנע וזה בסדר.
החלטתי שאני רוצה גם לחשוף את זה וגם לחגוג את זה.
מה התגובות שאת מקבלת מהעוקבות שלך?
התגובות ממש מדהימות. כמעט כולן מאוד חיוביות מנשים שאומרות שככה הן מרגישות וככה הן ראו את עצמן וזה שאני מרשה לעצמי ללבוש ביקיני או לחשוף תמונות עם ציצי נפול זה מאפשר להן להרגיש טוב עם עצמן.
לא מזמן היתה לי הארה: להכניס את החולצה למכנסים.
זה נשמע כל כך מטופש, אבל שנים לא הלכתי עם חולצה בפנים. בוקר אחד החלטתי שאני הולכת על זה, אשתף את העוקבות ונראה מה הן אומרות, כי הן תמיד חוזרות אלי עם טיפים מצויינים ומאוד מפרגנות וזה באמת עוזר. כתבו לי נשים: “וואו טובה, אני יודעת שזה נשמע מטופש, למי אכפת, זו לא באמת בעיה ברומו של עולם, אבל ההרגשה שלי היא היום לבשתי חולצה בתוך המכנסים!” והן שולחות לי תמונות! אני כל הזמן אומרת לעוקבות שלי שהן חושבות שאני עוזרת להן, וזה כל כך ההיפך, הן עוזרות לי כל יום, כי בכל פעם שאני מעלה משהו, ברור שיש את הקול הפנימי שמפקפק ואומר, “אולי הרחקתי לכת? אולי זה יותר מדי? אולי הציצי שלי נפול יותר משל כולן?” ואז את פתאום קולטת שלא! שכולן בדיוק באותה הסירה ומתמודדות בדיוק עם אותם הדברים, וזה מאוד מחזק. הרשת החברתית היא באמת כלי מדהים, שהרבה פעמים יש בו שימוש לרעה לדברים הלא נכונים, אבל כשזה במקרים האלה זה ממש כלי שמשרת מטרה שיכולה להיות אדירה.
האם לדעתך האינסטגרם יכול לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם הגוף שלנו?
אני חושבת שזה יכול להיות כלי מצויין. יש הרבה אנשים שם בחוץ שעושים את מה שאני עושה, כל אחד בדרך שלו. אני אוהבת להשתמש בהומור, לכן הרבה מהסרטונים שלי הם סרטונים מצחיקים עם בגדים חושפניים. אנשים לוקחים מזה את מה שהם צריכים לקחת: יש כאלה שצוחקים כי זה מצחיק, ויש כאלה שיגידו “וואי, אני רואה שאת ככה חופשייה אז יאללה, גם אני הולכת על זה”.
אני מבינה את הטיעון שהמדיה החברתית יכולה להיות גם מאוד שלילית, אבל בסופו של דבר אנחנו בוחרות על מה להסתכל, אז פשוט אל תעקבו אחרי האנשים האלה שעושים לכן רע, תעקבו אחרי מי שעושה לכן טוב.
לסיום, מה המסר שיש לך לנשים אחרי לידה?
קודם כל מזל טוב 🙂 לקחת את הזמן. כנשים, הגוף שלנו עובר כל כך הרבה בכל שלב בחיים, הריון, לידה, מחזור, ממוגרפיות, בדיקת PAP וההתייחסות לגוף של אישה היא לפעמים כמו אל כלי, ואני לא חושבת שיש מספיק התייחסות לזמן ההחלמה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה גופנית. כשאישה עוברת קיסרי, מי בכלל מתייחס לזה שפתחו לך את הבטן והוציאו לך דברים? אומרים “עשית קיסרי” אפילו לא קוראים לזה “ניתוח”! לא נותנים לנו זמן באמת להחלים, אז אני אומרת – קחי את הזמן. עברת משהו גדול, וגם אם היתה לך לידה קלה תוך שתי דקות, עדיין עברת משהו גדול. אז קחי את הזמן להחלים. מה שאת מרגישה – זה בסדר. ואני ממש תומכת בעזרה, עזרה, עזרה. אם יש עזרה – קחי אותה, קבלי אותה, תביאי אותה, איזו
עזרה שאת יכולה תגידי כן. מה שמציעים לך – תגידי כן. הלבד הוא אחד הדברים הכי קשים באימהות, אז פחות לבד ויותר ביחד.