אמא את הכי יפה בעולם – איך ניצור לילדינו דימוי גוף בריא

אם יש משהו לגבי עצמי שהייתי ועודני בטוחה בו בטחון מוחלט, הרי שזו יכולת הלמידה שלי. בכל פעם שאני נתקלת בקושי אקדמי, אני יודעת שאני יכולה להתגבר עליו, ושאכן אתגבר עליו בסופו של דבר (טוב, נו, אולי חוץ מתשבצי הגיון) פשוט כי אני יכולה. מאיפה הבטחון הזה? קרוב לוודאי שהוא נובע ממה שאמי חזרה ואמרה לי מאז שאני מסוגלת לזכור את עצמי, שאני חכמה, שאני מסוגלת לעשות כל דבר ולהיות כל דבר. היום כבר ברור לי שיש הרבה דברים שכבר לא אהיה, אבל הבטחון נשאר. הוא קיים כי הוא ניטע בי בגיל צעיר על ידי הורי וזו מבחינתי ההוכחה המוחלטת לכך שהורים יכולים להעצים את ילדיהם באופן שנשאר לכל החיים. עד כאן ציינתי את המובן מאליו: הערכה עצמית נבנית משלב מוקדם מאוד בילדות. הבעיה היא, שכשם שהורים יכולים לרומם, כך הם גם יכולים לפגוע, וכשמדובר בדימוי גוף, הדברים הרבה פחות פשוטים.

רבות מאיתנו, האמהות של היום, לוקות במה שהפסיכותרפיסטיות האמריקניות ג’יין הירשמן וקרול מונטר מכנות (בתרגום חופשי)  “מחלת שנאת הגוף”. רבות מאיתנו הן בנות לאמהות שבעצמן שנאו את גופן והתעסקו בדיאטות הרזייה ללא קשר למשקלן, ואותם תיעוב ועיסוק עברו מאם לבת, והתוצאה העצובה היא שרוב האמהות של היום מתעבות בעצמן את גופן ומתעללות בו וכך ה”מחלה” עוברת הלאה לדור הבא, בעיקר לילדות הקטנות שלנו.

איך במצב כזה, בעידן שבו אחד מכל ארבעה ילדים סובל מהשמנה ושכיחות הפרעות האכילה אינה מראה סימנים של ירידה, נוכל לגדל את הילדים שלנו כך שיאהבו את גופם, את המראה שלהם ויוכלו להתנהל כל חייהם מתוך בטחון שקט ומוחלט שהם יפים?

קטונתי מלהציע פתרון, אוכל רק לשתף אתכם בתובנות שעלו אצלי עד עכשיו במהלך 22 השנים שאני דיאטנית.

את הכי יפה בעולם

הילדים שלנו בטוחים שאנחנו הכי יפות בעולם.

נסו להזכר בילדות המוקדמת שלכן. האם לא חשבתן שאמא שלכן פשוט יפהפיה? “אמא, גם את צריכה ללכת לשם” אמר בנה של מטופלת שלי כשצפו יחד בתחרות מלכת היופי בטלויזיה. אנחנו יולדות מעריצים ומעריצות קטנים, ואסור לנו לאכזב אותם. הילדים לומדים איך להעריך את עצמם לפי הדרך בה ההורים עושים זאת ואם הם עדים למצבים בהם ההורים (בעיקר האם) מגנים את המראה החיצוני שלהם, נוצר אצלם בלבול שמשליך בסופו של דבר על דימוי הגוף שלהם. הם מבינים שהם פגומים והדרך לתיקון הוא לעשות את מה שעושה האם: התעסקות בלתי פוסקת במראה ובאוכל.

מספרת מטופלת של הירשמן ומונטר בספר When women stop hating their bodies:

“כאשר הייתי צעירה מאוד, חשבתי שאמא שלי יפהפיה. ואז יום אחד, ראיתי אותה מסתכלת במראה ומעווה את פניה כנגד בבואתה. הייתי מבולבלת. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שהיא נראית מזעזע בלי האיפור שלה. אני גם זוכרת אותה מתלוננת שאין לה מה ללבוש למרות שחשבתי שהארון שלה היה ענקי וקסום. כשהייתי בת שש או שבע הבנתי שאמי היפהפיה לא חשבה שהיא יפהפיה כלל. זה העציב אותי, והעציב אותי לראות אותה נמנעת מאוכל כדי להיות רזה יותר. אני זוכרת שתהיתי למה מישהי יפה כמו אמי עשויה לחשוב שהוא מכוערת. ולמה היא אמרה לי שאני כל כך יפה? מה המשמעות של להיות יפה? האם הייתי מספיק יפה כדי להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה?

כותבת ג’יין פונדה בהקדמה לספרה Jane Fonda’s Workout Book: “מאז שאני מסוגלת לזכור, אמי, חברותיה, סבתי, אחותי, אומנותי – כל הנשים אשר סבבו אותי – דיברו בדאגה על הבעד והנגד של הופעתן החיצונית. ירכיים דשנות, שדיים קטנים, ישבן גדול – תמיד היתה איזושהי חוסר שלמות שבה התמקדו החרדות. אף אחת מהן לא נראתה מאושרת מהמראה שלה, מה שבלבל אותי כי לעיני הצעירות, המראה שלהן נראה בסדר… כמו נערות צעירות רבות, הפנמתי את המסר הזה, ובמאמץ להתאים לדמות האשה המבוקשת, פגעתי בבריאותי, הרעבתי את גופי וצרכתי אלוהים יודע אילו תרופות כימיות”

אל תרדי על עצמך

נכון, חשוב מאוד להגיד לילדים ובעיקר לבנות שלנו שהם יפים, אבל אם נשנא את עצמנו זה לא יעזור. אני מכירה כל כך הרבה נשים שמסתכלות בראי בטינה כבושה או מתפרצת ואומרות בנוכחות הילדים שהן “פרות שמנות” ושהן “חייבות לרזות”. אני מבקשת מהן להפסיק לעשות את זה ולנסות למצוא משהו חיובי כמו השיער, העיניים, הדרך בה הבגד, התכשיט או האיפור מחמיאים למראה ולומר זאת בקול רם בנוכחות הילדים. ואם את לא אוהבת את מה שאת רואה, לפחות אל תאמרי כלום. אם תגידי על עצמך דברים רעים ומשפילים, אל תתפלאי אם הילדים יפנו אותם יום אחד כלפייך.

חזקי את שריר הביקורת שלך ושל הילדים

שמתן לב שכל הפרסומות למוצרי הטיפוח באות לתת פתרון לאיזשהו פגם שלכאורה קיים בכן? למה השמפו אמור לחזק את השיער הפגום שלך? למה הקרם אמור לטשטש את הקמטים? מי אמר שיש לך את זה או את זה? ברגע שהילדים גדלים קצת, חשוב להסב את תשומת ליבם לעיוות הזה שבפרסומות. מגיל צעיר מאוד הÇראו להם שהדוגמניות שבתמונות בהם נתקלים אינן מציאות אלא יצירה של אמן פוטושופ ששינה את הגוף והפנים, הגדיל חזה, הצר מותניים ואגן, מחק נמשים, הגדיל את העיניים ושינה את צבען. חנכו אותם להבין שפרסומות מוכרות אשליה, שהאשליה הזו יכולה להיות כמו סיפור אגדה נחמד אבל לא לשקף את המציאות. הראו להם דוגמאות לטעויות פוטושופ אשר יצרו דוגמנית שהיקף הראש שלה גדול מירכיה, לא בהקשר הרזון אלא בהקשר האבסורד. הסבירו להם מגיל אפס שאנחנו שונים זה מזה, וכשם שיש גבוהים ונמוכים, יש גם הבדלים נוספים במראה החיצוני וזה נורמלי. מה שלא נורמלי הוא מראה שדוף וכחוש. אני מעירה מדי פעם על דוגמנית זו או אחרת שהיא רזה מדי, ועד כמה שזה לא בריא ולא יפה.

תהיו שם גם כשהם גדלים

כשהם נכנסים לגיל ההתבגרות הם זקוקים לך יותר מתמיד. גם אם כל הנטל הפיזי נעלם ויש תחושה שהם יכולים להסתדר לבד ואפילו צריכים את המרחב והפרטיות שלהם, הם עדיין זקוקים להכוונה ולדוגמה האישית שלך. אם נראה לילדים שלנו אמא ששמחה בחלקה, שמוצאת בעצמה יתרונות – חיצוניים ופנימיים, שמקרינה בטחון, יהיה להם קל יותר להיות בדיוק כך. הם גם יאמינו לנו כשנגיד להם שהם הכי יפים בעולם ויידעו בתוך תוכם, שלא משנה מה יהיה או מה יגידו להם, הם באמת כאלה.